ביום ב' האחרון פורסמו מסקנות ועדת האסדרה של משרד הבריאות שכוללות סימון מזון אשר מכיל סוכר, מלח ושומן רווי. בעיתונים הכלכליים (דה מרקר, כלכליסט, גלובס) מנתחים האם ההמלצות חריפות מספיק, מה עושים עם המוצרים המיובאים, ומה יהיו ההשלכות על מניות חברות המזון. אבל ישנה שאלה שצריכים לשאול, והיא האם הכלבים נובחים על העץ הנכון?
האם באמת אלו הם שלושת החומרים האחראיים על התחלואה בארצנו, ושאם רק נגביל את הבריאות של כולנו תשתפר? באופן לא מפתיע, התשובה שלילית. פעם נוספת מדינת ישראל בוחרת בבחירה הפופוליסטית של האשמת הגורמים שכולם אוהבים להשמיץ, בלי לבדוק את הרלוונטיות שלהם למצב.
אז האם באמת סוכר, מלח ושומן רווי הם הבעיה? או רק השעירים לעזאזל
כמות הסוכר מול כמות הפחמימות הכללית במזון
הסיפור עם הסוכר נשמע סגור. כבר שנים ידוע שאנו צורכים יותר מדי קלוריות ובעיקר הרבה יותר מדי סוכר. ישראל היא אפילו השיאנית העולמיות בצריכת הסוכר.
אבל כשנכנסים לנושא מגלים שגם הנושא הזה מורכב קצת יותר.
סוכר לבן שאנו מכירים הוא דו סוכר המורכב מגלוקוז ופרוקטוז שהם שני סוגים של חד סוכרים. הראשון, גלוקוז, הוא צורת האנרגיה הפשוטה והזמינה ביותר לגוף. פרוקטוז הוא צורת סוכר אשר זמינה מעט פחות לגופנו לשימוש כמקור אנרגיה והוא צריך לעבור המרה בכבד על מנת שנוכל להשתמש בו לאנרגיה (מאמר מקיף על מטבוליזם של פרוקטוז). לכן פרוקטוז מעלה לאט יותר את רמות הסוכר בדם לאחר האכילה, ובמשך שנים נחשב שבריא יותר מגלוקוז או מסוכר לבן. אולם מסתבר שפרוקטוז כאשר צורכים ממנו בכמות גדולה מדי עשוי להיות רעיל ולגרום למחלות דלקתיות שונות ובעיקר לכבד שומני לא אלכוהולי(NAFLD). תעשיית המשקאות המתוקים בארה"ב משתמש בפרוקטוז כממתיק העיקרי משתי סיבות – ראשית כל הוא בעל מוניטין בריא יותר, בעיקר כאשר קוראים לו סוכר פירות במקום בשם סירופ תירס עתיר פרוקטוז אשר נשמע מאיים. ושנית הוא מתוק יותר, כך שיש צורך בפחות ממנו על מנת לספק את אותו הטעם המתוק. כך ניתן לחסוך בכסף וגם להפחית את כמות הסוכרים אשר מסומנים על אריזות המוצר. זאת למרות שהוא מזיק הרבה יותר מגלוקוז.
עמילן הוא גם גלוקוז
עמילנים הם בעצם שרשרת ארוכה של גלוקוז אשר מחוברת לה יחדיו. כמו בקמח חיטה, אורז, פסטה, תפוחי אדמה וגם בקמחים הנחשבים בריאים כמו קמח שיפון או קמח חיטה מלאה וגם בקטניות כמו חומוס, שעועית ועדשים. ההשפעה על בריאותנו ועל רמות הסוכר בדם שלנו של גלוקוז תעשייתי שנמצא בחטיף זהה לפחמימות שבקמח כוסמין אורגני. אז למה מסמנים את הראשון כמסוכן ואת השני כבריא?
אין זאת כדי להגיד שקמח הוא בעיה ענקית כמו סוכר (כי קמח הוא בעיה מסוג אחר לגמרי), אלא שגם קמח וגם סוכר שניהם בעיתיים מבחינת השפעתם על המשקל ועל רמות הסוכר בדם כאשר אוכלים מהם בכמות גדולה מדי.
מה אפשר לעשות?
- סימון כמות פרוקטוז כללית במזון בין אם הוא טבעי (מפירות) או מוסף
- סימון ברור של כמות סוכרים במזון (כמות פחמימות כללית פחות כמות הסיבים)
שומן רווי
שומן רווי הוא השומן אשר נמצא בעיקר בבשר, מוצרי חלב ובכמה אגוזים טרופיים כמו קוקוס, דקל וקקאו. החל משנות השבעים הומלץ לחתוך בצריכה שלו כדי לשמור על בריאות הלב בעקבות ועדת מקגוורן. אולם המלצות אלו מעולם לא התבססו על מחקרים איכותיים אלא על מה שנקרא "מדע גרוע" ובשנים האחרונות יצאו יותר ויותר מחקרים אשר מראים שצריכה של שומן רווי לא רק שאינה מזיקה, אלא אף מועילה לבריאות הלב והבריאות בכלל (1, 2, 3)
לעומת זאת שמנים תעשייתיים כמו כל שמני הזרעים המזוככים – שמן קנולה, שמן סויה, שמן חמניות וכו' נהרסים בתהליך ההפקה שלהם ומהווים סיכון בריאותי כמעט כמו שמנים מטוגנים. המילה המוכרת כאן היא שומן טראנס – שהוא התוצאה של חימום בחום גבוה של שמנים לא רוויים (שמנים צמחיים). הכיתוב שנפוץ בתעשיית המזון הוא שמן צמחי מוקשה או מוקשה חלקית.
המצב האבסורדי בתעשיית המזון הוא שבשל חששם של הצרכנים מפני שומן רווי אשר אינו מהווה סיכון, משתמשים בשמנים מזוככים ומוקשים אשר נחקרו וידועים כמזיקים לבריאות. או בשפה פחות מכובסת, החליפו את החמאה שבאוכל במרגרינה.
כלל אצבע בתעשיית המזון הוא שאם משתמשים בשמן איכותי כמו למשל שמן זית בכבישה קרה מציינים זאת במפורש, וכאשר כתוב ברשימת הרכיבים של מוצר שמן/שומן צמחי/שומן צמחי מוקשה/שומן צמחי מוקשה חלקית – משתמשים בשמנים מהאיכות הגרועה ביותר שהם הזולים ביותר. מיותר לציין שכמות שמנים אלו אינה מפוקחת.
מה אפשר לעשות?
- לא לסמן שומן רווי ולא לפחד משומן רווי
- לסמן שמנים מזוככים, שמנים צמחיים מוקשים ומוקשים חלקית
האם מלח מסוכן?
וזה מביא אותנו אל המלח. שנים מפחידים אותנו מפני צריכה של מלח מאחר ומלח הוא מאוד לא בריא, ויש גם מחקרים רבים שמראים זאת. אולם האמת טיפה יותר מורכבת.
מזונות מעובדים אשר מכילים בתוכם כמויות גדולות של סוכרים, שמנים צמחיים מוקשים, חומרים משמרים ושאר חומרים בעייתיים מכילים בתוכם גם כמות גדולה של מלח. זאת מאחר שמלח מסווה את טעמי הלוואי של כל אותם חומרים המוספים למזון. מלח משמש גם כחומר משמר, כך שגם מוצרים המתהדרים בכך שאינם מכילים חומרים משמרים מכילים פעמים רבות כמות גדולה של מלח כדי לשמור עליהם מפני קלקול.
מסיבה זו כאשר אנשים צריכים להגביל את כמות המלח בתזונתם נאלצים לקצץ באותם מזונות לא בריאים ומשפרים את בריאותם הכללית. וכן, יש מחקרים שמראים זאת בבירור. (הנה מאמר מעולה של סיינטיפיק אמריקן שמסביר את הנושא בצורה יפה)
אנשים אשר סובלים מיתר לחץ דם וחולי כליות יכולים להרוויח מהפחתת כמות המלח בתזונה שלהם, אולם מלח אינו הגולם לאותן המחלות והפחתה דרסטית של כמות המלח אינה מועילה לאוכלוסייה הכללית!
מה אפשר לעשות?
- להפסיק את ההפחדה כנגד מלח.
- לפעול לסמן חומרים מזיקים המוספים למזון (משמרים, מייצבים, צבעי מאכל, חומרי טעם וכו'), אם כי מהלך זה אינו פשוט מאחר ויש אי הסכמה ומחסור במחקרים לגבי מה נחשב כחומרים מזיקים המוספים למזון.
תקווה קטנה
אחד הדברים שעליהם מסכימים מומחים ברחבי העולם הוא ששתיה ממותקת מזיקה לבריאות ומקושרת בשלל בעיות בריאותיות. החל מהשמנת יתר, סוכרת, כבד שומני והחמרה של מצבים בריאותיים רבים.
מתן הדגש על הפחתת השתייה המתוקה יכול להביא לשיפור בבריאות הציבור. בין אם זה ייעשה על ידי מיסוי על משקאות מתוקים, הסברה בבתי ספר, הוצאת מכונות שתיה מבתי ספר ומוסדות ממשלתיים או בכל דרך אחרת. שאר ההמלצות לסימון המוצרים, ספק גדול אם הן יועילו במשהו אם הן בכלל יעברו את מכבשי הלחצים של הגורמים בתעשייה שעוד יגיעו בהמשך הדרך…
סימון שתיה מתוקה יכול להיות צעד בכיוון של כל ההצעות האלו, כמובן בהנחה שלובי חברות המזון לא יעצור מהלכים כאלו.
בינתיים יש לנו את אוסם שאומרת שביסלי ובמבה הם מזונות בריאים כי הם לא מסומנים וגם מקדולנדס מבקשים משר הבריאות שיתנצל על כך שהוא אמר שהאוכל שלהם לא בריא.
תחזרו לתמונה הראשית של המאמר, ותראו את האבסורד על פיו הציפס והלחמניה הם מזונות שניתן לצרוך מהם בחופשיות בעוד שההמבורגר מסומן כמסוכן.
