ותודה למחלת הנפש שלי שהביאה אותי לכאן | הסיפור האישי שלי
הפרק הזה הוא מתנת יום ההולדת שלי לעצמי ולכם. בדרך כלל אני מדבר על מנגנונים ביולוגיים, על מחקרים ועל אבולוציה, אבל הפעם אני רוצה לחשוף את המנוע שמאחורי כל זה: הסיפור האישי שלי. זהו סיפור שמתחיל בילדות רגילה בקיבוץ, עובר דרך תהומות של דיכאון, חרדה ואשפוז פסיכיאטרי סגור, ומסתיים בחיים של בריאות, בהירות ושליחות. אני משתף אותו כי אני מאמין שגם במקומות שנראים הכי חסרי תקווה, שבהם אומרים לכם ש"ככה תחיו לנצח", יש דרך אחרת.
תכלס
- השורשים התזונתיים: תזונת הקיבוץ של פעם הייתה דלה וחסרת תשתית קולינרית אמיתית, מה שיצר בסיס בריאותי רעוע.
- המשבר הצבאי: דיכאון עמוק ומחשבות אובדניות הופיעו ללא סיבה חיצונית נראית לעין, והפכו לחרדה חברתית קשה.
- אבחון שגוי ומסוכן: תרופות נוגדות דיכאון (SSRIs) שניתנו ללא השגחה גרמו למניה ופסיכוזה, והובילו לאשפוז במחלקה סגורה.
- החיים תחת ערפל: האבחנה כביפולרי (מניה-דפרסיה) לוותה בטיפול תרופתי כבד שגרם לטשטוש קוגניטיבי ותחושת נכות.
- החיפוש אחר תקווה: מתוך חוסר השלמה עם הסטטוס קוו, התחיל מסע למידה עצמאי בחיפוש אחר פתרונות משלימים.
- גילוי הפליאו: מחקרים נשכחים משנות ה-80 על תזונה ופסיכיאטריה חשפו את הקשר בין תוספי תזונה, הסרת חיטה ובריאות הנפש.
- החלמה ושליחות: הבראה מלאה (תחת פיקוח רפואי) והפיכת הניסיון האישי למקצוע כמטפל בגישת הפליאו.
ילדות בקיבוץ: בלי ריח ובלי טעם
גדלתי בקיבוץ, ומבחינה קולינרית זה היה מדבר. אבא שלי היה בררן קיצוני, ואמא שלי תתרנית מלידה — היא פשוט לא הריחה או טעמה כלום, ולכן הבישול מעולם לא היה חלק מהבית. גדלתי על אוכל של חדר אוכל, בלי שום תשתית של מסורת או הבנה מהו אוכל אמיתי. כילד הייתי מנוזל כרוני עם אלרגיות, ובגיל 12 הראייה שלי הידרדרה פתאום למספר מינוס שלוש בתוך חודשים. אלו היו הרמזים הראשונים לכך שהגוף שלי לא מקבל את מה שהוא צריך, אבל אז קראנו לזה פשוט "חיים".
כשמערכת הניווט קורסת: הדיכאון מגיע לצבא
בצבא, כחייל קרבי בתותחנים, הכל נראה בסדר על הנייר. הייתה לי חברה, היו חברים, והייתי בתפקיד טוב. אבל אז הגיע הדיכאון. הוא הגיע מאחוריי, בלי סיבה הגיונית. הרגשתי כמו רובוט שעושה תנועות שגרתיות, מחייך לאנשים, אבל בלילה, בשמירות לבד עם הנשק, המחשבות האפלות על מוות השתלטו. הדיכאון הוא כלא שקט. אבל מה שהציל אותי בסוף היו דווקא החרדות. התקפי החרדה באוטובוסים היו כל כך מפריעים ומוחשיים, שהם אילצו אותי להודות שמשהו לא בסדר ולבקש לראות קב"ן.
הטיפול שגרם למניה: הדרך למחלקה הסגורה
הקב"ן אבחן אותי במהירות ורשם לי תרופות נוגדות דיכאון. כביכול, פתרון פשוט. תוך ימים ספורים הרגשתי נפלא, באופוריה מטורפת, שרתי בבסיס והרגשתי שכלום לא יכול להיות רע שוב. אבל האופוריה הזו הייתה סימן אזהרה פסיכיאטרי שלא קראתי בזמן. כעבור כמה ימים הגיע גל של ייאוש ותחושת פסיכוזה שהובילו לניסיון אובדני וחיתוך פרקי היד במקלחות. רצה הגורל והרופא הצבאי שראה אותי היה מתמחה בפסיכיאטריה. הוא שלף ספרון קטן, אבחן אותי כסובל מהפרעה ביפולרית (מניה-דפרסיה) והסביר שתרופות נוגדות דיכאון הן הדבר הכי מסוכן עבורי. משם הדרך לאשפוז של שלושה חודשים במחלקה סגורה הייתה קצרה.
החיים כ"חצי נכה" בערפל של ליתיום
האשפוז עשה סדר. למדתי לבלוע חמישה-שישה כדורים ביום, התחלתי לקחת ליתיום והתייצבתי. השתחררתי מהצבא עם תווית של חולה נפש ופרופיל 21, והתחלתי חיים של מעקב פסיכיאטרי ובדיקות דם מתמידות כדי לוודא שהתרופות לא הורסות לי את הכבד או את בלוטת התריס. אבל המחיר הכבד ביותר היה הקוגניטיבי. הרגשתי חצי נכה. המוח שלי, שהיה הכלי הכי חשוב לי, היה תחת ערפל. לא יכולתי לחשוב בצורה צלולה ובהירה. הרגשתי שוויתרתי על החיים שלי, ושמעכשיו זה רק "אותו דבר או יותר גרוע".
לחפש את הדרך החוצה במרתפי המדע
לא יכולתי להשלים עם הידיעה שזהו זה. חיפשתי פתרון אחר, משהו מעבר לתרופות. הפסיכיאטר שלי נתן לי ספר על אומגה 3 וטיפול במחלות נפש, וזה היה הסדק הראשון בחומה. הלכתי ללמוד עיסוי והילינג, בעיקר כדי לטפל בעצמי וכדי לממן לימודי פסיכולוגיה בעתיד. לקראת סוף שנת הלימודים, בהחלטה של רגע, נרשמתי למסלול מלא של נטורופתיה. שם, דרך מרצה שדיברה על PTSD ותזונה, הגעתי למחקרים של רופאים משנות ה-80 שטיפלו בסכיזופרניה ומחלות נפש בעזרת מינונים גבוהים של תוספי תזונה. פתאום הבנתי שיש קשר ישיר בין מה שאני מכניס לפה לבין מה שקורה לי בראש.
הבראה שהפכה לשליחות
התחלתי ליישם על עצמי פרוטוקול תזונתי שכלל הורדת חיטה והתמקדות בדחיסות תזונתית — מה שהיום אני קורא לו פליאו. המצב שלי השתפר והתייצב. יחד עם הפסיכיאטר שלי ובהשגחתו, התחלתי להוריד מינונים בהדרגה. תוך שנה וחצי הייתי יציב לחלוטין וללא תרופות בכלל. המוח שלי חזר להיות צלול, והרגשתי נפלא. רק חמש שנים אחרי שהתחלתי לטפל באנשים כנטורופת בגישת ה"מזון האמיתי", נחשפתי למונח "פליאו" והבנתי שיש למה שעשיתי שם קהילה ובית.
סיכום: אל תוותרו על ה"אני" שלכם
הסיפור שלי התחיל במקום אפל מאוד, אבל הוא מסתיים בבריאות ובעשייה. אני לא מקבל את הגישה ש"אין מה לעשות" ומסרב להסתפק במינימום שהרפואה המודרנית מציעה. אם אתם מרגישים היום כמו שאני הרגשתי לפני 20 שנה — אל תרימו ידיים. תמיד אפשר לעשות המון כדי לשפר את המצב, גם אם לא הכל ניתן לתיקון מלא. הסוד הוא להמשיך לחקור ולחפש את הדרך שמתאימה לכם.
אזהרה: הסיפור המתואר הוא חוויה אישית וייחודית. אין להפסיק נטילת תרופות פסיכיאטריות (כמו ליתיום) ללא ליווי צמוד של פסיכיאטר מוסמך.
זה הפרק הכי אישי ששיתפתי אי פעם, ויש בו הרבה יותר ממה שנכנס לכאן. אם משהו בסיפור הזה נגע בכם, הפרק המלא מחכה ממש כאן למטה.