מחלות אוטואימוניות: פרוטוקול הפליאו האוטואימוני (AIP)

רבים מהאנשים שמקבלים אבחנה של מחלה אוטואימונית שומעים מהרופא שלהם משהו בסגנון: "אין הרבה מה לעשות. זו מחלה כרונית, פשוט צריך לקחת את התרופות וללמוד לחיות איתה." הגישה הזו משאירה את המטופל בתחושה שהגוף שלו בוגד בו, ושאין לו באמת שליטה על מצבו.
אבל אבחנה של מחלה אוטואימונית אינה סוף פסוק.
הגנטיקה שלנו אמנם אינה בשליטתנו, וגם לא כל גורם סביבתי שנחשפנו אליו בעבר. אבל יש לנו יכולת משמעותית להשפיע על הסביבה שבה מערכת החיסון פועלת: התזונה, מערכת העיכול, אוכלוסיית חיידקי המעי, השינה, הסטרס, הפעילות הגופנית, החשיפה לרעלים ועוד. המטרה אינה "למחוק" את המחלה כאילו הייתה זיהום שאפשר לחסל באמצעות אנטיביוטיקה. המטרה היא להביא את מערכת החיסון למצב שבו היא לא ממשיכה לתקוף את הגוף, להפחית את הדלקת, לשקם את מה שנפגע ולאפשר לגוף לחזור לתפקוד תקין ככל האפשר. במקרים מסוימים אפשר להגיע לרמיסיה משמעותית ואף ממושכת מאוד – חיים שלמים כמעט או ללגמרי ללא תסמינים.
וזה בדיוק המקום שבו נכנס לתמונה הפרוטוקול הפליאו האוטואימוני – AIP.

תכלס:

• במחלה אוטואימונית מערכת החיסון מזהה בטעות רקמות של הגוף כאילו היו פולשים, ומפעילה נגדן תגובה חיסונית.
• הגנטיקה היא רק חלק מהסיפור – לרוב דרושים גם גורמים סביבתיים כדי שהמחלה תתפרץ.
• מדובר ב"סערה מושלמת": חוסרים תזונתיים, עומס מחמצן, זיהומים, סטרס ואירועי חיים שונים יכולים להשתלב ולהפעיל את המנגנון.
• המחלה יכולה להפוך למעגל שמזין את עצמו – דלקת מגדילה את הצרכים התזונתיים, ובמקביל פוגעת במערכת העיכול ובספיגה.
• המעי והמיקרוביום הם חלק מרכזי בתמונה – חדירות מעי מוגברת וחוסר איזון חיידקי נמצאו קשורים למחלות אוטואימוניות רבות.
• AIP הוא לא רק "מה אסור" – הוא מבוסס גם על הגדלה משמעותית של צפיפות הנוטריינטים בתזונה.
• לא כל החיים חייבים להיראות כמו שלב האלימינציה – לאחר התייצבות ושיקום אפשר במקרים מסוימים להחזיר מזונות בהדרגה.

מהי בכלל מחלה אוטואימונית?

במצב תקין, מערכת החיסון היא צבא ההגנה של הגוף. היא אמורה לזהות פולשים – חיידקים, נגיפים, טפילים וגורמים זרים אחרים – ולהשמיד אותם מבלי לפגוע בתאים וברקמות שלנו.

במחלה אוטואימונית מתרחש כשל בזיהוי הזה: מערכת החיסון מזהה בטעות תאים, רקמות או איברים של הגוף עצמו כאילו הם פולשים מזיקים, ותוקפת אותם, וגורמת לנזק מצטבר. הדוגמאות רבות. בצליאק, מערכת החיסון מגיבה לחלבונים הקשורים לגלוטן ופוגעת ברירית המעי. בסוכרת מסוג 1, היא תוקפת את התאים מייצרי האינסולין בלבלב. בטרשת נפוצה, היא תוקפת את המיאלין – שכבת הבידוד העוטפת את תאי העצב. ובהשימוטו, היא תוקפת את בלוטת התריס. ישנן מחלות אוטואימוניות רבות מאוד, והן יכולות לפגוע כמעט בכל מערכת בגוף.

וכאן נמצא אחד ההבדלים החשובים בין מחלה אוטואימונית לבין זיהום רגיל. אם חיידק נכנס לגוף, מערכת החיסון יכולה לזהות אותו, לתקוף ולהשמיד אותו – ואחרי שהאיום נעלם, התגובה יכולה להסתיים. במחלה אוטואימונית הבעיה היא שהמטרה נמצאת בתוך הגוף. מערכת החיסון למדה לזהות משהו בגוף כאויב, ולכן המטרה אינה "להרוג את הפולש" – כי אין באמת פולש שאפשר להוציא. המטרה היא לשנות את התנאים שמאפשרים לתגובה החיסונית להמשיך ולהתבטא.

"הסערה המושלמת": למה מחלה אוטואימונית מתפרצת

כדי לפתח מחלה אוטואימונית קיימת בדרך כלל נטייה גנטית. אבל גנטיקה לבדה אינה מספיקה – אחרת היינו רואים את המחלה מתפרצת אצל כל אדם שנושא את אותם גנים. במקום זאת, מדובר בשילוב של גורמים שיכולים להצטבר במשך שנים, ולעיתים להגיע לנקודת רתיחה בעקבות אירוע מסוים. אפשר לחשוב על כך כעל סערה מושלמת.

גנטיקה

סמנים גנטיים מסוימים מעלים את הסיכון למחלות אוטואימוניות. אם קיימת במשפחה מחלה כמו קרוהן, קוליטיס או סוכרת מסוג 1, הסיכון למחלות אוטואימוניות נוספות עשוי להיות גבוה יותר. אבל הגנטיקה היא הנטייה – לא בהכרח הגורל.

חוסרים תזונתיים

מערכת החיסון היא מערכת ביולוגית מורכבת שזקוקה לכמות גדולה של ויטמינים, מינרלים וחומרים נוספים כדי לתפקד באופן תקין. מחסור בנוטריינטים – ויטמינים A, D, C ו-K, מינרלים כמו ברזל, אבץ, נחושת, מגנזיום, סלניום ויוד, ויטמיני B ועוד – עלול לפגוע בתפקוד התקין שלה.

עומס מחמצן ודלקתי

סטרס כרוני, חוסר שינה, עישון, תזונה מעובדת, עודף סוכר וחשיפה לרעלים סביבתיים יכולים להוסיף עומס על הגוף ולתרום לסביבה דלקתית.

אירוע טריגר

לפעמים יש נקודת מפנה ברורה – מחלה ויראלית, זיהום, סבב אנטיביוטיקה, תאונה או טראומה נפשית יכולים להיות הטריגר שמדליק מערכת שכבר הייתה על סף התפרצות. זה לא אומר שהאירוע לבדו "גרם" למחלה. הוא יכול להיות פשוט הקש ששבר את גב הגמל.

אחת הדרכים להבין איך מערכת החיסון מתבלבלת היא באמצעות אנלוגיה. דמיינו שהיא לומדת לזהות קלף מסוים – רואה "2 תלתן", חלבון חיצוני כלשהו, ומזהה אותו כאויב. אבל במקרה מסוים אותו "2 תלתן" דומה מאוד ל"2 לב" – חלבון שנמצא בתוך רקמה של הגוף. מרגע שמערכת החיסון למדה ששני הדברים קשורים, היא עלולה להגיב גם כשהיא פוגשת את "2 לב". זהו אחד המנגנונים האפשריים של חיקוי מולקולרי: דמיון בין גורם חיצוני לבין רקמה בגוף, שעלול לתרום לתגובה אוטואימונית.

מלחמת התשה: כשהדלקת עצמה פוגעת ביכולת להשתקם

כשמחלה אוטואימונית פעילה, הגוף נמצא במצב של דלקת מתמשכת. אפשר לחשוב על זה כעל מלחמת התשה תחת אש – הגוף משקיע משאבים כדי להתמודד עם הדלקת, והצרכים שלו בנוטריינטים עולים. אבל כאן מתרחש פרדוקס: המחלה עצמה יכולה לפגוע במערכת העיכול ובמנגנוני הספיגה. כך נוצר מצב שבו הגוף זקוק ליותר חומרי גלם כדי להשתקם, אבל מתקשה לספוג אותם מהמזון. גם תזונה טובה במיוחד לא תמיד מספיקה אם מערכת העיכול אינה מתפקדת היטב.

לכן הטיפול לא יכול להתמקד רק בהפחתת הדלקת. צריך גם לשאול: האם המעי חדיר מדי? האם אוכלוסיית חיידקי המעי מאוזנת? האם קיימים חוסרים תזונתיים? האם מערכת העיכול מסוגלת לעכל ולספוג את המזון? האם השינה מספקת? מה רמת הסטרס? והאם קיימת חשיפה מתמשכת לגורמים שמגבירים דלקת?

חוסר איזון באוכלוסיית חיידקי המעי ומעי דליף נמצאו קשורים למחלות אוטואימוניות רבות, ושתי הבעיות הללו מופיעות לעיתים קרובות יחד. המעי אינו רק צינור שמכניס מזון לגוף ומוציא פסולת – הוא אחת מנקודות המפגש המרכזיות בין העולם החיצוני לבין מערכת החיסון שלנו. לכן מצב רירית המעי, איכות מערכת העיכול והרכב אוכלוסיית החיידקים משפיעים על הסביבה שבה מערכת החיסון פועלת. והדברים האלה קשורים באופן ישיר לאורח החיים: מה שאנחנו אוכלים, מה שאנחנו לא אוכלים, כמה אנחנו ישנים, כמה אנחנו לחוצים, אילו תרופות אנחנו לוקחים ואילו גורמים סביבתיים אנחנו פוגשים.

העלייה במחלות אוטואימוניות בעולם המודרני, אגב, לא מוסברת רק בשינוי בגנטיקה שלנו – הגנים שלנו לא השתנו מספיק מהר כדי להסביר שינוי כזה. אחד ההסברים שנחקרו הוא השינוי הדרמטי בסביבה שבה מערכת החיסון מתפתחת: אנחנו חיים בסביבה סטרילית יותר, משתמשים בכמויות גדולות של חומרי חיטוי ואנטיביוטיקה, נחשפים לפחות למגוון מיקרואורגניזמים ומבלים פחות בסביבה טבעית. זה מתחבר להשערת ההיגיינה ולתיאוריות הקשורות ל"אימון" מערכת החיסון – שזקוקה לחשיפה למיקרואורגניזמים ולסביבה מגוונת כדי להתפתח וללמוד להבחין בין אויבים אמיתיים לבין דברים שאינם מסוכנים. כשמערכת החיסון מתפתחת בסביבה סטרילית מדי, ייתכן שהאיזון הזה נפגע.

---

אז מה עושים? הפרוטוקול הפליאו האוטואימוני

AIP הוא וריאציה מחמירה של תזונת הפליאו, שנועדה ליצור תקופה שבה אנחנו מסירים מהתזונה מזונות שעלולים לפגוע במעי, לעודד דלקתיות, להפריע לאוכלוסיית חיידקי המעי או לגרות את מערכת החיסון – ובמקביל מגדילים מאוד את הצפיפות התזונתית של המזון. הפרוטוקול מיועד למי שאובחן כסובל ממחלה אוטואימונית, וגם למי שחושד שהוא סובל מבעיה כזו.

חשוב להבין: AIP אינו רק רשימת מזונות שאסור לאכול. החלק החשוב לא פחות הוא להבין מה כן צריך לאכול. המטרה היא לשקם את המעי, לאזן את אוכלוסיית חיידקי המעי, לשפר את מנגנוני העיכול והספיגה, להפחית דלקתיות, להפחית חשיפה לגורמים שעלולים להעמיס על הגוף, למלא חוסרים תזונתיים, לתמוך באיזון ההורמונלי ולתמוך בתפקוד מערכת החיסון.

הבסיס של הפרוטוקול הוא תזונת פליאו מלאה: ללא דגנים, ללא קטניות, ללא מוצרי חלב, ללא סוכרים מזוקקים, ללא שמני זרעים, ללא מזון מעובד וללא חומרים מוספים ומייצבים. וכשאני אומר ללא חריגות, הכוונה היא באמת ללא חריגות. זה לא רק להימנע מלחם ועוגות – גם מוצר שנראה "פליאו" לכאורה אך מכיל מייצבים, שמנים מזוככים או תוספים אחרים אינו מתאים לשלב המחמיר. לדוגמה, גם חלב קוקוס שמכיל מייצבים ותוספים אינו מתאים. כל מוצר שמכיל גלוטן אסור. מוצרי חלב מכל סוג אסורים, ובגרסה המחמירה גם גהי אינו נכלל בגלל שאריות אפשריות של חלבונים מהחלב. גם קפה וקקאו מחוץ לתחום בשלב הזה.

המטרה היא לא לחיות כך בהכרח לנצח. במקרים רבים, לאחר שהמצב מתייצב ומערכות הגוף משתפרות, אפשר לנסות להחזיר חלק מהמזונות לתזונה – בהדרגה ובזהירות.

מה יוצא מהתפריט, ולמה

אגוזים – כל הסוגים.

זרעים – כולל זרעי תבלין, קפה וקקאו.

ביצים – ובעיקר חלבוני ביצה.

ירקות ממשפחת הסולניים – תפוחי אדמה, חצילים, עגבניות, פלפלים מתוקים ופלפלים חריפים, וגם תבלינים ממשפחת הסולניים כמו פלפל, פפריקה, צ'ילי וקאיין.

מזונות בעלי תגובה צולבת לגלוטן – מזונות שאינם מכילים גלוטן בעצמם, אבל עלולים לעורר תגובה אצל אנשים הרגישים לו.

עודף פרוקטוז – צריכה של יותר מכ-20-30 גרם פרוקטוז ביום אינה מומלצת בגישה המחמירה.

אלכוהול – נמנעים לחלוטין.

תרופות ממשפחת NSAIDs – תרופות נוגדות דלקת שאינן סטרואידליות, כמו נורופן ואספירין, עלולות להשפיע על רירית מערכת העיכול. כמובן שאין להפסיק תרופה שנרשמה לכם ללא התייעצות עם הרופא המטפל.

ממתיקים מלאכותיים – כולל סטיביה.

חומרים מוספים למזון – מייצבים, מסמיכים, צבעי מאכל, משמרים וחומרים מוספים אחרים.

אין סיבה אחת שמתאימה לכל המזונות האלה. חלקם עלולים לתרום לחדירות מוגברת של המעי, אחרים עשויים להשפיע על אוכלוסיית חיידקי המעי, חלקם יכולים לגרות את רירית המעי, ואחרים עשויים לעורר תגובה של מערכת החיסון אצל אנשים רגישים. המטרה בשלב האלימינציה היא ליצור תנאים שבהם אפשר להפחית ככל האפשר את מספר המשתנים שעלולים להמשיך להפעיל את המערכת.

ומה לגבי סוכר ופחמימות? אם אתם סובלים בהווה או בעבר מסוכרת, השמנת יתר או תסמונת מטבולית, חשוב במיוחד להקפיד על רמות סוכר תקינות בדם. אבל זה לא אומר בהכרח שצריך לאכול תזונה דלת פחמימות. המטרה היא להימנע מתזונה עשירה מדי בפחמימות ובמיוחד מסוכר וממזונות מעובדים. אין צורך להפוך את הפרוטוקול האוטואימוני לדיאטה דלת פחמימות באופן אוטומטי.

החלק החשוב באמת: מה כן אוכלים

היצמדות ל-AIP אינה רק שאלה של מה מוציאים. אולי אפילו חשוב יותר לשאול: מה אנחנו מכניסים? מחסור במיקרונוטריינטים הוא גורם משמעותי בהתפתחות ובניהול של מחלות אוטואימוניות. אנשים עם מחלה אוטואימונית עלולים לסבול מחוסרים בוויטמינים מסיסי שומן A, D, E ו-K, בברזל, אבץ, נחושת, מגנזיום, סלניום, יוד, ויטמיני B, ויטמין C, CoQ10, אומגה 3, חומצות אמינו שונות ורכיבים תזונתיים נוספים. לכן המזון צריך להיות דחוס מאוד בנוטריינטים.

איברים פנימיים – בעיקר של בעלי חיים שגודלו בתנאים טובים, ובמיוחד חיות מרעה. רצוי להגיע לכ-5 מנות שונות בשבוע.

דגי ים ופירות ים – רצוי לפחות כ-3 מנות בשבוע.

ירקות, והרבה מהם – ככל שהמגוון גדול יותר, כך טוב יותר. שלבו ירקות עלים ירוקים באופן קבוע, רצוי בכל ארוחה, וחפשו מגוון צבעים – אדום, סגול, כחול, צהוב, כתום ולבן. הצבעים השונים מייצגים קבוצות שונות של פיטוכימיקלים ונוגדי חמצון.

ירקות עשירים בגופרית – בעיקר כרוב, כרובית, ברוקולי, כרוב ניצנים, שום, בצל וכרישה.

אצות ים – מקור מרוכז למינרלים ולרכיבים נוספים.

ירקות מותססים – בהתאם לסבילות האישית.

בשר איכותי – בישראל קשה להשיג בקר אוכל עשב באופן עקבי, אבל כדאי לבחור בשר לא מעובד, עם עדיפות לנתחים שומניים וג'לטיניים. מומלץ גם למעט ככל האפשר בעופות, שהם בדרך כלל עשירים יותר באומגה 6 ובתוצרי גידול הקשורים לתזונתם.

שומנים איכותיים – שומן מבעלי חיים שגדלו על מרעה, דגים שמנים, שמן זית, אבוקדו וקוקוס.

מזונות מותססים נוספים – פירות מותססים, קומבוצ'ה, קפיר קוקוס, יוגורט קוקוס ותוספי פרוביוטיקה, בהתאם לסבילות.

מזונות עשירים בגליצין – בעיקר ציר עצמות, ג'לטין ונתחים ג'לטיניים.

אם אפשר, רצוי לאכול מזון מגידול מקומי ובעיקר מגידולים אורגניים – לא רק בגלל עצם המילה "אורגני", אלא גם בגלל שיטות הגידול והדשנים שבהם נעשה שימוש.

אל תאכלו מעט מדי

זו נקודה שנוטים לשכוח כשמתחילים דיאטה טיפולית. אנשים רבים פשוט אוכלים מעט מדי. זה חשוב במיוחד למי שנמצא בתת־משקל, אבל רלוונטי גם לאנשים עם עודף משקל. אם אתם נמצאים בחסך קלורי משמעותי, הגוף צריך להתמודד קודם כול עם המחסור באנרגיה. במצב אוטואימוני, מילוי החוסרים התזונתיים ושיקום הגוף חשובים יותר מקצב הירידה במשקל. שתו מספיק מים ואכלו מספיק מזון.

ולגבי פירות – הפירות היחידים שלא נכללים בפרוטוקול הם הפירות הבוטניים ממשפחת הסולניים. כלומר, אין צורך להוציא את כל הפירות רק משום שהם מכילים סוכר.

אל תתחילו להוציא עוד ועוד מזונות

אחת הטעויות הנפוצות היא לקחת את AIP ולהתחיל להחמיר אותו עוד ועוד. פתאום מוציאים FODMAPs, עמילנים, היסטמינים, גויטרוגנים, מזונות עשירים בסיבים – ועוד ועוד קבוצות מזון. לא זו המטרה. בתור התחלה, רצוי לא להגביל קבוצות מזון שלמות נוספות במשך לפחות ארבעה חודשים, ורצוי אפילו חצי שנה, אלא אם קיימת סיבה אישית ברורה לעשות זאת. פשוט הקפידו על צריכה גדולה ומגוונת של ירקות, ושלבו ירקות ירוקים בכל ארוחה. אם אתם לא אוהבים ירקות, אפשר להגדיל את צריכת האיברים הפנימיים והבשר הג'לטיני כדי לשפר את צפיפות הנוטריינטים – אבל אלה אינם תחליף לירקות. תאכלו את הירקות שלכם.

לא כל מזון נמצא בהכרח בקטגוריה של "מותר" או "אסור". ישנם כמה אזורים אפורים שבהם אפשר לשקול התאמה אישית: חלמוני ביצה וביצים בכלל, קטניות בתרמיל כמו שעועית ירוקה ואפונת שלג, גהי מחמאה של פרות אוכלות עשב כשהוא מסונן היטב, מוצרי קוקוס בכמות מתונה, חרובים, תה ירוק ושחור, חומץ בלסמי, ומזונות על ירוקים כמו ספירולינה, כלורלה ומיץ עשב שעורה. המשמעות של "אזור אפור" היא בדיוק זו – לא להניח אוטומטית שהוא בטוח או מסוכן לכולם, אלא לבחון את ההקשר ואת התגובה האישית.

וכן, גם בתחום התבלינים יש לא מעט בלבול. חלק מהתבלינים עשויים מעלים, פרחים, שורשים או קליפות ולכן אינם נחשבים לזרעים. אחרים הם למעשה זרעים, וחלקם אף מגיעים ממשפחת הסולניים – לכן בפרוטוקול המחמיר כדאי להסתכל על החלק של הצמח שממנו מגיע התבלין, ולא רק על השם שלו. תבלינים בטוחים (עלים, פרחים, שורשים וקליפות): אורגנו, בזיליקום, בצל, דפנה, זנגוויל, זעפרן, חזרת, טרגון, כוסברה, כורכום, לבנדר, מיורן, מלח, מליסה, מנטה, מרווה, נענע, עירית, פטרוזיליה, ציפורן, צתרה, קורנית, קינמון, קליפת מוסקט, קמומיל, רוזמרין, שום, שמיר ותמכה. תחום אפור (פירות וגרגירים): ג'וניפר, הל, וניל, כוכב אניס, פלפל אנגלי, פלפל ארבע עונות, פלפל ורוד, פלפל לבן, פלפל שחור וקימל. להימנע (זרעים): אנאטו, אניס זרעים, זרעי כוסברה, זרעי סלרי, חילבה, חרדל, כמון, מוסקט, פרג, קצח, שומר, שומשום ושמיר זרעים. להימנע (סולניים): פלפל חריף, פפריקה חריפה, פפריקה מתוקה, צ'ילי, קאיין וקארי.

וכשמדובר בתערובות תבלינים, צריך להיזהר במיוחד: רבות מהן מכילות לא רק את התבלינים עצמם, אלא גם קמח, שמנים מזוככים, מייצבים וחומרים נוספים, ולעיתים קרובות גם פפריקה, כמון או תבלינים אחרים שלא מתאימים לפרוטוקול המחמיר. אל תסמכו על הכיתוב "תערובת תבלינים" – בדקו את כל רשימת הרכיבים.

כמה זמן נשארים ב-AIP, ולאן זה מוביל?

הפרוטוקול המתואר כאן מחמיר בכוונה. הוא מתייחס למקרה שבו קיימת רגישות חיסונית משמעותית ומערכות הגוף נמצאות במצב לא מאוזן, ולכן הוא עשוי להיות מחמיר יותר ממה שאדם מסוים באמת צריך. אין הכרח שכל אדם עם מחלה אוטואימונית יצטרך להימנע מכל מזון ברשימה לאורך כל חייו. במקרים רבים, לאחר שהמצב מתייצב ומערכות הגוף משתפרות, אפשר להתחיל בתהליך מסודר של החזרת מזונות. המטרה היא לא להישאר לנצח עם תפריט מצומצם ככל האפשר, אלא להגיע למצב שבו אפשר לאכול כמה שיותר מזונות שמתאימים לכם אישית, תוך שמירה על מצב בריאותי יציב. ישנן מחלות אוטואימוניות שבהן נדרשת הימנעות ממזונות נוספים, ולכן חשוב להתייחס גם למחלה הספציפית, לתסמינים ולתגובה האישית.

הטעות הגדולה ביותר היא לחשוב שהפרוטוקול מסתכם ברשימת "אסור". AIP הוא למעשה ניסיון ליצור תנאים שבהם הגוף מקבל פחות גירויים, פחות גורמים דלקתיים, יותר נוטריינטים ויותר חומרי גלם לשיקום. לכן הוא צריך להשתלב בתוך שינוי רחב יותר: שינה איכותית, ניהול סטרס, פעילות גופנית מותאמת, חשיפה לאור ולשמש, שיפור מערכת העיכול, טיפול בחוסרים תזונתיים, הפחתת חשיפה לרעלים סביבתיים, ובחינה של תרופות וגורמים אחרים שעלולים להשפיע על המעי או על מערכת החיסון. אי אפשר לשלוט בגנטיקה, ואי אפשר לשנות את כל מה שקרה בעבר. אבל אפשר לשנות חלק גדול מהסביבה שבה הגוף ומערכת החיסון פועלים היום.

אז אפשר להבריא ממחלה אוטואימונית?

כאן חשוב להגדיר למה אנחנו מתכוונים במילה "להבריא". מחלה אוטואימונית אינה זיהום שאפשר פשוט לחסל. אם מערכת החיסון כבר פיתחה תגובה נגד רקמה מסוימת, אי אפשר להניח שהתגובה הזו פשוט תיעלם כאילו לא הייתה.

אבל זה לא אומר שנגזר על אדם לחיות כל חייו עם תסמינים. הגוף מסוגל להשתקם. דלקת יכולה לרדת. מערכת העיכול יכולה להשתפר. חוסרים תזונתיים יכולים להתמלא. מערכת החיסון יכולה להגיע למצב מאוזן יותר. והמחלה יכולה להיכנס לרמיסיה – לפעמים לרמיסיה ממושכת מאוד. גם לגבי הנזק שכבר נגרם, לגוף יש יכולת משמעותית של ריפוי ושיקום. אבל לא כל רקמה שנפגעה יכולה להשתקם באופן מלא, וזו אחת הסיבות לכך שאבחון מוקדם וטיפול מוקדם חשובים כל כך. המטרה היא לא רק לגרום לאדם להרגיש טוב יותר – היא גם לעצור ככל האפשר את התהליך שממשיך לפגוע בגוף, ולתת לגוף הזדמנות להתחיל להשתקם.

מערכת החיסון אינה אויב. היא מערכת ההגנה שלנו. במחלה אוטואימונית הבעיה היא לא שיש לנו מערכת חיסון חזקה מדי, אלא שמערכת מורכבת מאוד איבדה חלק מהיכולת שלה להבחין בצורה נכונה בין "אני" לבין "לא אני". ולכן הטיפול אינו מלחמה במערכת החיסון – הוא ניסיון להחזיר את המערכת לסביבה שבה היא יכולה לעבוד בצורה תקינה יותר. תזונה היא רק חלק מהמשוואה, אבל היא חלק שאפשר להשפיע עליו באופן משמעותי. שיפור השינה, ניהול סטרס, פעילות גופנית, שיקום מערכת העיכול, מילוי חוסרים תזונתיים ותזונת פליאו מותאמת יכולים כולם להיות חלק מהתהליך.

אבחנה אוטואימונית אינה חייבת להיות גזר דין לחיים של סבל. המטרה אינה בהכרח למחוק את המילה "אוטואימוני" מהתיק הרפואי. המטרה היא להגיע למצב שבו המחלה נמצאת ברקע – ואינה מנהלת את החיים שלכם.

בפרק המלא, ממש כאן למטה, אני נכנס עמוק יותר לתהליך בניית התפריט ולשאלה מתי ואיך מתחילים להחזיר מזונות.